לא מזמן הלכתי לקנות משחק לפלייסטיישן. המוכר בחנות המחשבים המליץ לי על משחק מעולה, שיש בו עולם חופשי לגמרי. ניסיתי להבין מה זה. הוא הסביר שאפשר לעשות הכול, לגנוב מכוניות, לדרוס אנשים, ולהרוג אותם בעוד כל מיני דרכים ובעזרת כלי נשק שלא אפרט כאן.
אפשר להגיד שזה בסדר, כי זה רק משחק. ויש מי שהולך רחוק יותר ואומר שעדיף שהילדים והנוער ישחררו במשחק את התוקפנות הטבעית שלהם. במשחק, ולא במציאות. אבל המציאות המדומה הזו מבלבלת. כולם נולדים עם אגרסיות ברמה כזו או אחרת. רואים את זה כבר בתינוקות בימים הראשונים אחרי הלידה. העולם הפנימי של תינוקות סוער ומלא בדחפים תוקפניים, יחד עם רגשות רכים ועדינים. אחד מתפקידי ההורים במהלך התפתחות ילדיהם הוא ללמד אותם מה מותר ומה אסור, ולהבחין בין טוב ורע- "אסור להרביץ", או "זה כואב לאחותך."
(Photo by Maxime Rossignol on Unsplash)
התוקפנות המולדת היא כוח מניע וחיובי שדוחף ללמוד, מייצר סקרנות, מעודד קשרים חברתיים ובהמשך גם צורך בזוגיות ומיניות, מייצר נפרדות ועוד הרבה תהליכים חשובים ומשמעותיים.
השאלה היא עד כמה המשחקים האלימים האלה מפרים את האיזון והיכולת להבחין בין טוב ורע. במשחק של מציאות מדומה, הילדים לא רק מתבוננים, הם אלה שמבצעים את המעשים האלימים. תגידו שזה בדמיון ולא אמתי, אבל אם בתהליך הבניה של הבחנה בין טוב ורע ילד שוהה במשחק של מציאות מדומה, האם זה לא עלול לפגוע בשיקול דעתו או ליצור אדישות לאלימות בסיטואציות מסוימות?
ליסה